ירושלמי- האזרח בישראל והאחדות

שבוע שעבר עסקנו בעניין הערבות ההדדית, שמודגשת יותר בתורת ארץ ישראל, בהקשר להלכות שינה בסוכה. נעסוק כעת בעוד הלכה הקשורה לערבות הדדית.

אתרוג שנלקח לשם מצות ארבעת המינים אסור באכילה, כיון שהוא מיוחד למצוה.

התלמודים דנו בהלכה זו.

בבבלי (מו ע"ב) נחלקו האמוראים. ריש לקיש אומר שהאתרוג הוקצה רק למצוותו, ולכן ביום השביעי מיד אחרי שיצא בו ידי חובתו, הוא מותר באכילה. ורבי יוחנן אומר שהוא הוקצה לכל היום, ולכן גם אם יצא ידי חובתו, עדיין הוא אסור באכילה, עד למחר.

הגמרא אומרת שלפי שיטת ריש לקיש, שהאתרוג הוקצה למצוותו, הוא יהיה מותר באכילה גם אם הוא נפסל. אולם לשיטת רבי יוחנן, שהאתרוג הוקצה לכל היום, הוא ישאר באיסורו גם אם הוא נפסל.

כך היא סוגיית הבבלי.

בירושלמי (פ"ד ה"ד) אומרים שאתרוג שנפסל ביום טוב ראשון מותר לאכלו מיד. משמע מהירושלמי שהאתרוג מוקצה למצוותו ולא לכל היום, ולכן אם נפסל ואינו ראוי למצוה מיד הוא מותר.

מצד שני אומרים בירושלמי שהאתרוג אסור כל היום השביעי, גם אחרי שבעליו קיים בו את מצוותו. ושואלים בירושלמי, מדוע זה כך, הרי כשם שאם הוא נפסל הוא מותר כי שוב הוא אינו מיועד למצוה, כך לכאורה אחרי שבעליו קיים בו את מצוותו הוא כבר אינו מיועד למצוה.

ועונים, שכל עוד הוא לא נפסל, הוא אסור באכילה כי הוא ראוי למצוה. וגם אם הבעלים שלו כבר קיים בו את מצוותו, עדיין הוא ראוי למצוה של אחרים.

נסכם את ההבדל בין התלמודים: לפי הבבלי לפי השיטה שהאתרוג מוקצה למצוותו (ולכן אם הוא נפסל למצוותו הוא יהיה מותר) הוא מותר באכילה מיד אחרי שבעליו קיים בו את המצוה. לפי הירושלמי האתרוג הוקצה רק למצוותו, ולא לכל היום (ולכן אם הוא נפסל הוא מותר), אבל אם הוא לא נפסל, הוא אסור כל היום, כי הוא ראוי למצוה, לבעליו וגם לאחרים.

נראה ששורש ההבדל בין התלמודים הוא כמו שפתחנו. בבבלי הוא מוקצה רק לפי מצוות בעליו. ברגע שבעליו יצא ידי חובתו עם האתרוג, הוא מותר באכילה. לפי הירושלמי ההקצאה למצוה כוללת גם את מצוה של אחרים.

החיבור העמוק בינינו שייך בייחוד לחג סוכות כדברי המדרש ויקרא רבה (ל יב) על ארבעת המינים המבטאים גוונים שונים באומה:

"אמר הקדוש ברוך הוא: יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו, ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה".